בית המקדש – לא רק לדתיים

פנתה אלי אשה המגדירה את עצמה "חילונית אדוקה".

היא כתבה לי ביחס לדברים שהיא ראתה שכתבתי על בית המקדש.

לדבריה, היא אף פעם לא חשבה על זה קודם לכן. אבל היא פתאום הרגישה, שיש כאן משהו מיוחד שהוא של העם שלנו.

משהו שמייחד אותנו. כמו שלעמים אחרים יש דברים שמייחדים אותם.

אבל דבר אחד מרתיע אותה בנוגע לנושא הזה. היא חוששת, שמא בניית המקדש תהפוך אותנו ל"מדינת דת קיצונית".

על דבריה שנכתבו בהרחבה השתדלתי להרחיב בתשובה (שזכתה מצידה לתגובה חיובית בעניין), וחשבתי שיש עוד אנשים שהתשובה הזו יכולה לעניין אותם.

אז אני משתף כאן את הרוב הגדול של מכתב התשובה שלי:

באמת יש הרבה שרואים בהר הבית ובבית המקדש סמל לאומי – גם בלי קשר לדת. תנועת "נאמני הר הבית" (שהיא אולי התנועה הכי ותיקה שפועלת למען הר הבית) אינה בהכרח תנועה דתית, וגם הארגון "סטודנטים למען הר הבית" – מי שעומד בראש הארגון אינו דתי.

ובאמת יש משמעות לאומית מאוד גדולה להר הבית, ביחס לארץ ישראל כולה, כדברי המשורר אורי צבי גרינברג "השולט בהר – שולט בארץ".

כמובן, שיש לכך גם משמעות דתית גדולה. והתפיסה הלאומית שלי גם כן נובעת מכיוון דתי.

כי אני רואה ערך לארץ הזאת כארץ אבותינו, וכארץ שה' נתן לנו, כמו שכתוב בתורה. וכשאני עולה להר הבית, המטרה שלי היא בהחלט מטרה לאומית. אך היא גם מטרה דתית. כי זה המקום הכי קדוש. ואני שמח לכבד אותו. וזו זכות גדולה להתפלל דווקא שם.

בין הבונים של בית המקדש השני, היו אנשים רבים, שלא היו נקראים כיום דתיים.

מסופר בתנ"ך על הביקורת הגדולה שהיתה על האנשים, שרבים מהם היו נשואים לנשים לא יהודיות…

כמובן, שהשם בית המקדש, גם מלמד על הקדושה של המקום, וממילא, יש לו משמעות דתית. וכשיש בית של קדושה, בוודאי שיש הרבה יותר חיפוש אחרי רוחניות. ורמות גבוהות של רוחניות שיכולות להיות – יכולים להיות נביאים, כמו שהיה בימי התנ"ך.

כשאני חושב על בית המקדש, אני חושב על שינוי חיובי כללי, שבו המציאות נהיית יותר טובה. שבו לאנשים יותר טוב.

יש מרכז אחד פעיל ותוסס, שמרכז את כולנו סביבו.

גם עכשיו התפילה תמיד מתקיימת לכיוון זה. אבל כאשר הוא בנוי – תחושת הקשר היא אחרת. העבודה המתקיימת במקום באופן יום-יומי, היא בשם כל העם.

שלוש פעמים בשנה, כל עם ישראל נפגש בבית המקדש. כולם עולים לרגל.

קשה לי לראות איך דבר כזה יכול להיות מפחיד. אבל אני יכול להבין את החשש העקרוני.

כי כשאת כותבת על פחד מפני "מדינת דת קיצונית", אני חושב על היישוב בו אני גר. אין כאן חילוניים.

אף אחד לא מכריח, אבל לא יהיה כאן רכב שיסע בשבת פרט לרכב ביטחון או אמבולנס.

אם חברים מזמינים לארוחה, אני אף פעם לא דואג שמא יש משהו לא כשר…

אני יכול לתאר לעצמי, שחילוני שיגור כאן, לא ירגיש בנח. אבל באמת חילוניים לא מחפשים לגור פה. אפילו שבאמת יפה כאן ונחמד כאן…

בחברה כיום זה ברור, שכל אחד מנהל את חייו כרצונו – כל עוד זה לא פוגע באנשים שסביבו.

האם כשייבנה המקדש, תהיה נהירה לכיוון הדתי? אני מעריך שכן.

אבל לא נהירה של מה שמכונה "הקצנה דתית". בוודאי לא מריבה עם כל מי שלא בדיוק חושב כמוני.

פשוט, זה יהיה כל כך כיף ללכת לבית המקדש…

ואולי גם את תרגישי פחות "חילונית אדוקה". במה שכתבת על החשיבות של מקדש לעם שלנו, זה כבר לא היה נשמע כזה אדוק…

ומה ששאלת לגבי עלויות, ועל חשבון מה זה יבוא.

כאשר עם ישראל יתמקד בזה ויראה את זה כמטרה עיקרית, אז בוודאי לא יהיה קשה למצוא לזה את התקציב הדרוש.

ואני חושב, שלא רק שזה לא יבוא על חשבון דברים אחרים – אלא שזה יאפשר הגדלת תקציבים לדברים אחרים.

כחלק מהמציאות של המקדש, הרי שננצח את האויב באופן מוחלט, וממילא נוכל לחסוך הרבה מתקציבי ביטחון ומיגון.

הקשרים שלנו עם עמים רבים ברחבי העולם יתחזקו. רבים יבואו לראות את המקדש. התיירות תפרח.

ומה שכתבת שבוודאי חשבתי על הכל – הלוואי… רק התחלתי…

ככל שאני עוסק יותר בעניין, אני רואה שיש עוד מה לחקור. עוד מה לברר. עולמות שלמים הולכים ומתגלים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *