בקשה מפתיעה ממפקד המשטרה

מפקד המשטרה בהר הבית התקשר אלי.

הוא מבקש ממני בקשה – שאני כמעט ולא מאמין למשמע אוזני.

אמיתי.

אמיתי לגמרי.

זה התרחש לפני קרוב לחמש עשרה שנה.

הר הבית סגור קרוב לשלוש שנים לכניסת יהודים.

אני משתדל לפעול למען הר הבית.

זכיתי להיות שותף מרכזי בכמה יוזמות חשובות למען הר הבית.

משמר המקדש, סיבובי שערים, קבלת שבת בשער הכותנה ובשער הברזל,

ישיבת בית הבחירה, שבתות הר הבית ועוד.

מפקד המשטרה (אבי ביטון) מכיר אותי טוב.

הוא יודע שאני רוצה לעלות.

הרי כבר עליתי לפני כן פעמים רבות, ובתקופה זו שההר סגור – לא פסקתי מלנדנד לו…

תשמע, הוא אומר לי בשיחת הטלפון המפתיעה.

אתה יכול לארגן לי קבוצה של 12 יהודים לעלות להר הבית מחר בתשע בבוקר?

לא להתפלל – אבל לעלות. יכול להיות רגיש, אז לשמור בסוד.

רוצים לבדוק את השטח. חושבים אם יהיה אפשר בקרוב לפתוח את ההר ליהודים.

ומה אתם חושבים שאמרתי לו?

איזו שאלה, בוודאי!

גם אם הוא היה אומר לי 120 או 1200 אני חושב שהייתי מביע את הסכמתי…

אבל האמת היא – שאפילו למצוא מהיום למחר 12 יהודים שירצו לעלות, התברר כמשימה לא כל כך פשוטה…

מפקד המשטרה אמר לי – מצוין.

אני נמצא במשרד בחצי השעה הקרובה. תשלח לי את השמות ואת מספרי התעודות זהות בפקס.

האמת היא שגם פקס לא היה לי אז…

אבל את המשימה אני נחוש לבצע.

עוד טלפון ועוד טלפון. וההר סגור כל כך הרבה זמן. והנה יש הזדמנות פז! מה אתה לא בא?

לא ברור בכלל מתי תהיה הזדמנות נוספת, ואם תהיה כזו הזדמנות!

בחצי שעה לא הצלחתי לגייס את כמות האנשים הדרושה, ואני חושב שגם שעה לא הספיקה,

אבל ברוך ה' – גייסנו את הקבוצה, וזכינו לעלות (ואפילו עלינו 13 בסוף).

אכן היתה עלייה מתוחה, ליוו אותנו כוחות גדולים של משטרה, אך גם כמויות גדולות של ערבים ניסו להתקרב אלינו,

ואחרי שהקפנו את רוב ההר, המשטרה החליטה להוציא אותנו ליד שער הברזל, לכיוון הכותל הקטן.

זכינו לקבל שבחים מהמשטרה על שיתוף הפעולה שלנו אתם באותה עלייה.

הר הבית נפתח ליהודים באופן מסודר, כחודש וחצי לאחר מכן.

אולם אני נשארתי במחשבות על מה שהתרחש כאן.

על שיחת הטלפון שהיתה, ועל שיחת הטלפון שעדיין לא היתה.

כי אם היה מתקשר אלי מפקד המשטרה ושואל –

האם תוכל להביא למחר ציוד לבניית מזבח והקרבת קרבן תמיד?

החלטנו לבדוק את השטח ולראות אם הדבר אפשרי.

מה הייתי אומר לו?

האם הייתי אומר לו – בשמחה. אני רק צריך לקרוא למשמר המקדש –

הכהנים המוכנים לעבודה, הלויים שהתארגנו לשם כך,

הישראלים שבאים לעזור?

האם הייתי יכול לומר לו, יופי, מצוין! לזה בדיוק חיכינו!

או אולי, זו לא בדיוק התשובה שהוא היה מקבל ממני?

האם הייתי אומר לו – אני מצטער, אבל יש כמה דברים שאני צריך לברר קודם?

האם הייתי יכול לומר לו – אני צריך לעשות עוד בירור בנוגע למקום המדויק בו יש לבנות את המזבח,

אני צריך לעשות עוד בירור בנוגע לחומרים מהם מותר לבנות את המזבח,

אני צריך לעשות עוד בירור בנוגע לכשרות הכהנים הכשרים לעבוד על המזבח,

אני צריך לעשות עוד בירור בנוגע לכשרות הבגדים של הכהנים שצריכים לעבוד על המזבח,

אני צריך לעשות עוד בירור בנוגע לאפשרות העבודה בטומאה, לאפשרות העבודה בלי בית,

אני צריך לעשות עוד כל מיני בירורים – שיש כל כך הרבה,

עד שבעצם אני אפילו לא יודע עוד איזה בירורים אני צריך לעשות?

חשבתי אז על הנושא, והגעתי למסקנה, שבאמת אף אחד לא מפריע לנו לעשות בירורים הלכתיים.

אנחנו יכולים לשבת ולברר, לחקור ולהעמיק, להעלות את השאלות ולהגיע לפתרונות – ואף אחד לא מפריע לנו.

אבל אם יום אחד יגיע הרגע המפתיע –

זה יכול להיות שיחת טלפון ממישהו;

זה גם יכול להיות במציאות שהאויב הערבי יבחר מעצמו לא להיכנס – כמו שהיה בפרשת המגנומטרים;

והשאלה האמיתית תהיה – האם אנחנו מוכנים.

האם אנחנו מבחינתנו עשינו מה שאנחנו יכולים בשביל לברר כראוי את כל מה שצריך?

יכול להיות שההכנה שלנו להר הבית, הביאה לנו את האפשרות לעלות להר הבית.

אבל האם אנחנו התכוננו לזה כמו שצריך? והאם אנחנו מתכוננים כמו שצריך לשלבים הבאים?

האם אנחנו לא עלולים להגיע למצב, שאפילו אם יתרחשו ניסים ונפלאות –

אנחנו לא נדע בשום אופן מה לעשות, ונחמיץ את כל ההזדמנויות?

מבחינתי המסקנה היא מאוד ברורה.

המחקר ההלכתי בנוגע להר הבית והמקדש – הוא צו השעה!

אתם מסכימים אתי?